לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה.
לא רציתי שיידרשו לי 5 שנים עד שאני אכתוב את הפוסט הזה.
וגם עכשיו כשבאתי לכתוב אותו, זה שוב נדחה ונדחה, יש כאן דבר לא נוח בכלל. ואני נלחם בו ממש בכתיבת השורות האלה.
לפני 5 שנים (אפילו יותר אם לומר את האמת) החל המסע שלי. המון תחנות עברתי במסע הזה, ספרים, אתרים, מאמרים, רעיונות, והמון המון דחיינות.
סליחה, המון המון דחיינות, אבל אפילו יותר פחד.
צברתי הרים של ידע.. כמויות לא יאומנות. חזיתי במו עיניי איך אנשים פשוטים נהפכים ל׳ביג-דיל׳. ממש הרגשתי שאני חווה איתם את כל חמשת השנים האלה. שאני מתפתח יחד איתם.
ברצינות, כנראה שאת 80% מהממומחים שאתם מכירים בתחומים שמעניינים אותי, אני מכיר ממש טוב. מרחוק, אבל טוב. ראיתי איך הם התחילו, איך הם ניסו כל מני דברים. ראיתי את השלבים השונים בצמיחה שלהם ואיך מרגע לרגע התכנים שלהם השתנו בהתאם לשלב שאליו הם הגיעו.
מבחינתי, אני לא מתחיל עכשיו, אני התחלתי לפני 5 שנים. אני יודע המון. אני מצליח. מומחה. אני יכול לענות למתחילים אמיתיים על כ״כ הרבה שאלות שלהם, אני באמת יודע את התשובות! אז איך אני מתחיל? אני הרבה אחרי זה. אני סוג של ביג-דיל, פשוט לא יצא לכם לשמוע עליי.
אולי כי אני יותר מופנם, אולי כי אני יותר שקט. מעדיף להקשיב לפני שאני מדבר. באופן טבעי נחשפתם לאלה שעושים יותר רעש, לנדחפים, לצועקים. אני לא כזה, אבל אני לא מתחיל.
אז זהו, שלא.
הצילו – אני לא יודע כלום!
אני לא בטוח מה הוביל אותי להבין לבסוף שאני באמת מתחיל. אני חושב שזו ההרגשה.
ההרגשה שאני מתחיל. אני לא מתחיל מבחינת ידע, אני מתחיל מבחינת עשייה, מבחינת נסיון. הנעליים שלי עדיין לגמרי נקיות.
כל דבר שניסיתי, דברים שבתיאוריה, בראש ידעתי והבנתי ממש טוב, ברגע שניסיתי אותם? הרגשתי את הפחד זורם לי בכל הגוף. הרעידות האלה שגורמות לי לפקפק בעצמי.
הפנמתי. אני מתחיל. אשכרה Beginner! פייר? לא נורא כל כך עכשיו. זהו הוצאתי את זה מהסיסטם, מה קרה? כלום.
שיעור ראשון – הכל מפחיד כשחושבים על זה.
וחוץ מהפחד, היה שם עוד משהו?
זה כבר משעמם, מה הלאה?
זה מה שהייתי אומר לעצמי שוב ושוב.
בראיה לאחור אני מצליח לשים לב למעגל התסכול שיצרתי:
למדתי משהו (זה יכול להיות חומר, שיטה, יכולת, כל דבר). למדתי אותו עוד ועוד מעוד זויות. השתעממתי. הבנתי מה השלב הבא (התוכן ליותר מתקדמים). למדתי משהו.למדתי אותו עוד ועוד מעוד זויות. השתעממתי.
ושוב, ושוב
זה מה שהוביל אותי ללמוד עוד, הרגשתי שמה שאני יודע עכשיו לא מספיק רלוונטי, ישן ונדוש. אבל זה הייתי אני. בהתאם למקום ממנו עמדתי.
כל זה אולי נשמע ״לא טוב״ או ״לא נכון״, אבל זה ממש בסדר. אני למדתי, וכשהגעתי לרוויה למדתי עוד.
אם המטרה שלי הייתה לצבור ידע – זה נראה לי כמו אחלה מסלול. ובכלל, זה קרה באופן אוטומטי אז מה רע.
אבל המטרה שלי היא לא לצבור ידע. היא להצליח, בין אם בעסק, ובין אם להצליח לחולל שינוי בעצמי. ושינויים מגיעים ממעשים.
שיעור שני: המקום בו אני עומד, משפיע עמוקות על הצורה בה אני מסתכל
שיעור שלישי: בשביל לשנות צריך לעשות
הנה זה שוב, התחושה הזאת שאני מדבר באוויר, המון דברים כלליים בלי התאכלס. אני לא יודע אם זה באמת המצב, אם כן אתם מוזמנים לשתף אותי בתחושות שעולות לכם מהפוסט. בכל אופן, אני הבטחתי לעצמי להיות אמיתי ככל האפשר, ואלה בדיוק הדברים שעוברים לי בראש עכשיו אז…זהו, הוצאתי. (אני מתאר לעצמי שפסקאות כדוגמת זו יופיעו מעת לעת בפוסטים שלי, מעניין עד כמה ואם זה יעלם בכלל…)
בחזרה לסיבה שנתכנסנו
מה השינוי שעשיתי כדי לצאת מהלופ
אתם קוראים אותו עכשיו. ואולי חלק מכם הבינו לאן אני חותר (פתאום זה נראה לי ממש שקוף להבין את זה דרך הטקסט).
הבלוג הזה, והפתיחות הזאת הן תולדה של השינוי.
החלטתי לצאת החוצה, להפתח. להיות פגיע ולעמוד ערום (אבל עם בגדים) מול כולם.
מעולם לא חשבתי שלעמוד ערום יכול להרגיש כ״כ חמים.
פתיחת הבלוג היתה הפעולה השניה שלי.
היי היי תראו אותי ואת כל מה שהסתרתי מכולם
זה בערך מה שעשיתי במילים אחרות.
אחת ההשראות שלי בעולם השיווק באינטרנט הוא Pat Flynn. הוא כנראה האדם הכי נעים ברשת. וזה כ״כ כיף לראות עד כמה הוא לא השתנה בכלל למרות ההצלחה.
לפטריק (זה שמו המלא) יש רשימת תפוצה של כמעט 80,000 אנשים. ובזמן האחרון הוא מנסה לדייק את המסרים שהוא שולח אליה, באמצעות חלוקה שלה לתתי קטגוריות.
איך?
בצורה הכי ישירה, ממש כמוהו, הוא שולח מייל לרשימה ומספר על הסיבות שהוא רוצה לחלק את הרשימה, ואיך זה יועיל לכל הצדדים. במייל הוא נותן 3 קישורים שאפשר ללחוץ עליהם והוא מבקש ללחוץ בהתאם למצב הנוכחי שלי. האופציות בקישורים היו:
- אני מתחיל ועדיין לא הקמתי את העסק האינטרנטי שלי
- יש לי עסק אינטרנטי שמכניס לי פחות מ500$ בחודש
- יש לי עסק אינטרנטי שמכניס יותר מ500$ בחודש ואני רוצה לצמוח עוד
אתם מבינים מול מה ניצבתי?
לראשונה הייתי צריך להצהיר (רק בפניו אמנם) שאני באמת מתחיל. 5 שנים שאני מתחיל.
ועשיתי את זה. ויותר מזה! גם הגבתי למייל שלו ושיתפתי אותו בדיוק במה שאני משתף אתכם. בסיבות שאני עדיין מתחיל. בקשיים שלי (עוד תשמעו בהמשך).
פוו זה היה חתיכת דבר.. היי רגע רגע, הוא הגיב לי! הרגשתי בעננים.
וגם הרגשתי את המומנטום מתחיל להיבנות, אז עשיתי מה שהייתי חייב לעשות – עליתי שלב.
במייל היה גם לינק לקבוצת פייסבוק של הקהילה שהוא בנה, והיא מונה, תקשיבו טוב, מעל 17,000 איש.
לא הצלחתי להרדם באותו הלילה, אז באחת בלילה, דרך הסמארטפון שלי התחלתי לכתוב בקבוצה. שוב, סיפרתי את הסיפור שלי, התוודתי לפני 17,000 אנשים שאני כבר הרבה יותר מדי זמן מנסה להתחיל בעולם האינטרנט, ועדיין לא התחלתי. עד עכשיו אני לא מאמין שעשיתי את זה.
גם המשך הלילה לא עבר חלק, אבל הפעם זה היה בעקבות כל ההתראות מהתגובות והלייקים שהפוסט שכתבתי בקבוצה צבר! איזה כיף!! אתם מכירים את התחושה הזאת שעשיתם משהו ולא הייתם בטוחים אם לעשות אותו או לא, ואז מגיע משב רוח ענק שממלא את החזה ולוחש לי – טוב מאוד! עשית מה שהיית צריך. מכירים? אז בדיוק ככה.
קצת כמו חדר חידות שהצלחתי למצוא את הפיתרון בשביל לצאת ממנו.
שיעור רביעי: פגיעות היא המקום בו חדשנות, יצירתיות ושינוי נולדים
האמת היא שאת השיעור הזה לא למדתי לגמרי בעצמי. יש משהו שאני רוצה להראות לכם.
כן זה סרטון, וכן זה TED.
זה סרטון של 20 דקות, ויש כתוביות בעברית.
כל הפוסט הזה אני מתאר את הקושי שחוויתי, שלמדתי עוד ועוד ועוד, בלי סיבה אמיתית.
לTED בוודאי יש חלק במשוואה, אבל לא עליו האשמה. השליטה על החיים שלי נמצאת בידיי. להאשים סרטון זה ילדותי, אף אחד לא הכריח אותי לצפות.
לכן אני מבקש דבר קטן,
אם באמת יש לכם 20 דקות להקדיש עכשיו לצפות בסרטון,
ואם התחברתם ואפילו הזדהתם עם חלק מהדברים שכתבתי בפוסט, אני מציע לכם לפנות 20 דקות גם אם אין לכם, ולצפות בסרטון.
אם זה נראה לכם מגניב ומעשיר, אז אל. אני בטוח שיש לכם דברים טובים יותר לעשות. ואם בכל זאת בחרתם לצפות, ההצעה שלי היא – תוותרו על משהו אחר במקום. אחד נכנס – אחד יוצא.
בלי עוד הקדמות מיותרות:
[ted id=1042 lang=he]
מוזמנים לשתף אותי אם אהבתם או לא